תזמור

רגע...מה זה בעצם תזמור?

(מתוך ויקיפדיה):

תזמור הוא הדרך שבה הצלילים אשר ביצירה מוזיקלית נחלקים בין כלי הנגינה השונים שבתזמורת או בהרכב המוזיקלי.

התזמור הוא חלק בלתי נפרד מכל יצירה, ומהווה מרכיב חשוב ושווה ערך למרכיבים הבסיסיים האחרים שבמוזיקה, כקצב והרמוניה.

תזמור הוא מלאכה מורכבת, משום שלכל כלי נגינה מגבלות משלו, וכן מנעד צלילים שונה. התזמור קובע אילו כלים שונים ייקחו חלק באקורד, דבר המשפיע על אופי הצליל המתקבל .

בתקופות מוזיקליות שונות היה נהוג לתזמר באופן שונה, בהתאם למסגרות בהן בוצעו היצירות. גם חשיבות התזמור השתנתה לאורך הזמן.

תזמור בהיסטוריה של המוזיקה

ליצירותיו של ברליוז לתזמורת יש גוון עשיר במיוחד בזכות ניצולו את היכולת והייחוד של כל כלי. מלחינים מאוחרים יותר שהמשיכו את דרכו היו ריכרד שטראוס וניקולאי רימסקי-קורסקוב ששיכללו את שיטתו וניצלו את היקף יכולותיהם של כל כלי וכלי עד תום. את השיטה הזאת ניתן לשמוע בפתיחה "קרנבל רומאי" של ברליוז וביצירתו של רימסקי-קורסקוב "שחרזאדה".

המלחין אנטון ברוקנר נקט בשיטה שונה לתזמור - לכל קבוצה של כלים (סקציה) היה נותן תפקיד וכך לתזמורתו היה גוון דומה לעוגב עשיר בצלילים (שכן עוגב יכול לדמות צלילי כלים אחרים). הסימפוניות של ברוקנר הן בעלות אופי דומה.

לקראת המאה ה-20 מלחינים החלו לנצל יותר את ה"קצוות" של מנעדי הכלים על מנת לקבל צבעים שקודם לכן לא הושגו. לדוגמה שבסון ינגן מנגינה במנעד ש50 שנה קודם לא היו 'מעיזים' לתת לו, אלא היו כותבים את אותה מנגינה לאבוב אשר צלילו יחסית דומה לבסון במנעדו הגבוה. דוגמה לשימוש בקצה המנעד ניתן לשמוע ב'פולחן האביב' של איגור סטרווינסקי כבר ממש בהתחלה. מלחינים מסוימים אהבו לקחת את הכלי ה"נמוך" ולהשתמש בו בקצהו הגבוה, כגון סטרווינסקי. מלחינים אחרים אהבו דווקא לעשות להפך, והנה לקח דבוסי את החליל ה"גבוה" וכתב לו מנגינות בקצה התחתון של המנעד שלו. שימוש בקצה המנעד כמעט תמיד יהיה במסגרת פסג' סולו.

לאורך השנים עם התפחות התזמור גם התפתחו כלי הנגינה כדי לאפשר למלחינים מנעד אף רחב יותר של אפרויות צליליות. לדוגמה: קרן אנגלית, קלרינט בס, פיקולו, קונטרה בסון, סקסופון, ועוד רבים. התוספת הרחבה ביותר לעולם כלי הנגינה התזמורתיים היה בסקסציית כלי ההקשה שכיום מורכבת מעשרות רבים של כלים.

תזמור אימפרסיוניסטי

דביסי וראוול שמו דגש על התכונות התחושתיות של כל כלי והתוצאה לא הייתה העושר הצלילי של ברליוז, אלא גוון שקוף ורוטט של צלילים שכוון בעיקר להשאיר תחושה של התיאור של המוזיקה (מכאן ההקשר האימפרסיוניסטי). אחת הדוגמאות לתזמור שכזה הוא התזמור שביצע ראוול ליצירה תמונות בתערוכה מאת מודסט מוסורגסקי